המבנה הכללי של אירגון לא כוחני

מתוך כל1

זהו ספר הדרכה ולימוד של דרך התארגנות במטרה לצבור כוח פוליטי. דרך זו היא אלטרנטיבה המנוגדת קוטבית לדרכן של כל המפלגות והתנועות הפוליטיות הקיימות. נושאי ההדרכה והלימוד כוללים גם פיתוח כישורים אישיים ולימוד הטכניקות הנדרשות על מנת לחיות באותה התארגנות, לפעול ולהצליח, ולא להיכשל באותם המקומות שבהם נכשלו בעבר אידיאליסטים בעלי כוונות טובות בעולם כולו. אני עצמי הייתי אחד מהם, ולכן קהל הקוראים העומד לנגד עיניי הוא קהל של אנשים הקרובים מאוד ללבי, אשר תודעתם הפוליטית היא כמו התודעה שהייתה לי פעם, לפני שלמדתי לדעת את מה שתוכלו ללמוד כאן.

     הייתי חבר מאמין ונאמן בתנועה גדולה ומובילה בארץ שראתה עצמה ציונית, סוציאליסטית, מהפכנית, חלוצית, מתקדמת והומניסטית – ושנכשלה בכול, בכל מה שהתכוונה לעשות ורצתה שיהיה בארץ הזאת. כאשר קרסה ההזדהות של התנועה שלי עם "עולם המהפכה", נגמר גם החשק של אלה שהיה להם חשק לחולל מהפכות ולשנות את העולם. האנשים הטובים פנו לעשות לביתם, כמו כולם, לצוף בזרם. אני, שהייתי בריב גדול אתם עוד קודם לכן, החלטתי אז, למרות הכול, שלא יהיה זה הוגן להרים ידיים ולהחליט שאין מה לעשות לפני שאבדוק היטב, אחקור ואלמד ממקורות מדעיים רציניים, האם אין דרכים  לעשות פוליטיקה אחרת, כזו שתתאים לערכים ולשאיפות של אנשים כמוני.

     בסיומו של מסע הלימודים הזה גיליתי שיש אלטרנטיבות, שאפשר אחרת. כאן אני בא לחלוק אתכם את הממצאים שרכשתי וגיליתי בתחומי המדע החברתי הרלוונטי, אותם התאמתי לצרכים ולערכים של  ארגון פוליטי שאינו רוצה להיהפך לעוד מפלגה מושחתת.  

     במקצועי אני יועץ ארגוני, כלומר יועץ ומדריך בתחום יחסי אנוש בארגון.  הִתְקשרותו של יועץ ארגוני עם לקוח מבוססת על חוזה עבודה המחייב אותו לדעת מה הלקוח רוצה. אני מבקש אפוא כאן, בפתיחה, להתייחס לקורא כאל לקוח, ולתאם  ציפיות עם מי שייקח לידיו את הספר הזה.  ההדרכה הכלולה בו נועדה לענות על הציפיות של קוראים, שאילו ניסחו אותן הן היו נראות כך: 

   * אנחנו רוצים שבתנועה הפוליטית שלנו ישררו תנאים, שיעודדו הגינות אנושית ביחסינו ההדדיים וידחו או יקשו על כוחנות, תכססנות, מניפולציות בזולת, ניצול לרעה של כריזמה, השפעה באמצעות יכולת לדבר יפה וכשרון רטורי, וכל שאר ה"טריקים" של השפעה המשמשים  בפוליטיקה המקובלת. 
   * אנחנו רוצים, שהתנועה הפוליטית שלנו תהיה לא רק דמוקרטית באמת, אלא גם שוויונית, שתהיה התאגדות של אנשים חופשיים ושווים למען מטרות פוליטיות משותפות.  אנחנו דורשים, שהתהליכים הארגוניים ימנעו, עד כמה שאפשר, חלוקה בלתי שוויונית של כוח ארגוני.   אנחנו שואפים לכך שכל חבר, כל אחד ואחת בינינו, ירגיש, יאמין, ויידע איך לממש את אמונתו בכך           שיש בידיו כוח ממשי כמו לכל חברי התנועה האחרים להשפיע על החלטות שמחליטים בשם התנועה כולה.  אנחנו דוחים באותה מידה את הפיתוי להיות "בוסים" של אחרים ולהיות "חיילים מן השורה".  אנחנו רוצים להיות שותפים שווים.
   * אנחנו, כגוף פוליטי, דורשים יעילות ארגונית; רוצים להיות יעילים ופרודוקטיביים כאשר נפעל  לשנות את המציאות הפוליטית בסביבתנו   בהיקף שנבחר: סביבה קרובה, מוסד, עיר, מדינה, וכו'.  אין לנו עניין להשקיע את הזמן והאנרגיה העומדים לרשותנו בפעילות שאין סיכוי שתחולל שינוי ממשי. איננו מחפשים פעילות חברתית כזו של מועדון שבו שרים בציבור: "אני ואתה נשנה את העולם", או כמו בתנועת נוער.
   * אנחנו דורשים "איכות חיים" בחיינו הפוליטיים. אנחנו רוצים לצאת מן הישיבות והפעולות המשותפות בהרגשה טובה של אחווה ורצון, ולא סחוטים, פגועים, מתוחים, כועסים או מתוסכלים.  אנחנו דורשים, שהחיים הארגוניים שלנו יפחיתו, עד כמה שאפשר, את הסכנה שחברים בינינו ירגישו שאין מקשיבים להם באמת, שמפחיתים מערכם, שמשתמשים בהם או שמזלזלים בדעתם וברגשותיהם.
   * אנחנו רוצים ומוכנים ללמוד כל מה שנדרש על מנת שנצליח לחולל שינוים ולהשפיע, כולל פיתוח כישורים בתחומים כמו הבנה עצמית,  הבנה הדדית, קבלת החלטות, פתרון בעיות וסכסוכים, חשיבה עצמאית, ויכולת לזהות השפעה מנצלת ומדכאה הפוגעת בחירות המחשבה והמעשה של כל אחד מאתנו   להימנע ולהשתחרר ממנה.

      אם אתם, בתור הקורא-הלקוח,  מצטרפים לדרישות אלה – הספר הזה מתכוון לענות עליהן אחת לאחת.   יש בו דרכים וכלים מעשיים למתן כוח פוליטי להומניסטים.  יש בו גם, בחלקו השני,  חומר הדרכה לפיתוח הכישורים האישיים של חשיבה עצמאית לצורך התמצאות בעולם החברתי, ופיתוח היכולת להשתחרר מניצול פסיכולוגי ומדיכוי רוחני באמצעות השפעה כמו זו שקודמינו, האידיאליסטים הטהורים שהתקוממו נגד ניצול ודיכוי למינהו – לא העלו כלל על דעתם לפני שהם  עצמם היו לקורבנותיה. 

     עד כה עמדנו, אנחנו ההומניסטים, בפני דילמה בלתי אפשרית: כדי לצבור כוח עלינו להתארגן מבחינה פוליטית. ארגון פוליטי הוא מפלגה, פירמידה של כוח היררכי שאיננה עולה בקנה אחד עם ערכינו ועם התגובות הרגשיות ההומניסטיות שלנו המחייבות הוויית חיים של סולידאריות, שוויון ואחווה, ונרתעות מפני יחסי אנוש המאופיינים בשררה מזה, ציות והליכה בתלם מזה. מלבד זאת, אנחנו יודעים שכוח פוליטי משחית!  אנחנו זוכרים את הגורל הנורא - או הגורל העלוב -  של מיליוני אידיאליסטים הומניסטיים בעלי כוונות טובות וטהורות, שהתארגנו במפלגות ובתנועות פוליטיות ונשרפו עד אפר בלהבות אמונתם, או התפוגגו מבלי שהשיגו דבר ממה שהתכוונו להשיג. כזה היה גורלן של התנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות, ודור מאוחר יותר של "השמאל החדש" ותנועות הסטודנטים בארצות המערב, שזרחו ודעכו בשנות השישים של המאה הקודמת; או של התנועות הקיבוציות בישראל.

     על אלה אנחנו אומרים כאן: רק לא כך!  יש לנו כבר דגם אלטרנטיבי של ארגון פוליטי, שיכול לחלץ אותנו מן המצב הארור הזה ולתת בידינו אמצעים כדי להיות חזקים ויעילים כתנועה מבלי לוותר על ערכינו האנושיים ומבלי להישחת בתהליך.  מודל זה יאפשר לכם להיות גם מחוזקים, גם שווים ביניכם, וגם בלתי תלויים בשום מנגנון מפלגתי.  ה"מתכון" שתמצאו כאן להתארגנות מיועד לאפשר חיים פוליטיים פעילים על פי הערכים שלכם כאן ועכשיו; לקבל החלטות בדרך דמוקרטית, שוויונית ויעילה; לצבור כוח מבלי להישחת בתהליך לקראת שינוי פני החברה והגשמת מטרותיכם המשותפות.  

מירקם במקום פירמידה – מבט כללי

     איך, לאור מדע ההתנהגות היישומי, צריכה להיראות התארגנות פוליטית דמוקרטית, שוויונית, חופשית ויעילה - ועם זאת ערוכה למנוע  השחתה כוחנית וניצול פסיכולוגי? תחילה אתאר את המבנה בשלמותו. אחר כך אפרט ואבהיר איך כל אחד מחלקי המבנה עשוי להבטיח את הגשמתם של הערכים ההומניסטיים ולמנוע את הסכנות הצפויות מכך שהכוח משחית.  

הוויית הפרט בהתארגנות השוויונית - הקבוצה הקטנה

     ההתארגנות כולה תהיה מעין מירקם, שותפות מרצון בין קבוצות קטנות. "תאים חיים של התייחסות הדדית", כפי שקרא להם ההוגה הראשון של התארגנות כזאת,  אריך פרום בספרו החברה השפויה; "יחידות חיות של התייחסות הדדית", כדברי  פילוסוף הדיאלוג  וההומניסט הישראלי מרטין בובר.  קבוצות קטנות ירכיבו את הגוף הפוליטי כמו התאים המרכיבים  אורגניזם חי בטבע. כל תא אורגני כזה ימנה מספר חברים, קבוצה שבה אפשר להכיר את כולם היכרות אישית, להתייחס אישית לכול אחד ואחת ולהתכנס במקום מתאים, כמו דירה פרטית ממוצעת, שבו כל אחד מהמשתתפים יכול לדבר ולא לנאום, וכן להקשיב, לראות, לשמוע ולחוש את האחרים.

קבלת ההחלטות במירקם הארגוני – הריסת פירמידת הכוח

     עיקר תפקידן של הקבוצות הקטנות יהיה לקבל החלטות. כך יתקבלו ההחלטות של הגוף הפוליטי המשותף. כדי לתת לגוף מאורגן זה שם שיבדיל אותו מכל תנועה או מפלגה פוליטית קיימת, קראתי לו כאן "מירקם", מירקם של קבוצות המקושרות ביניהן בחוטים עדינים של רצון חופשי, ולא בכבלים של תלות ביורוקרטית.

     במירקם לא תהיה דמוקרטיה ייצוגית, אלא דמוקרטיה ישירה בין קבוצות.  דמוקרטיה ישירה תוגשם באמצעות תהליך רצוף של קבלת החלטות, שבו יוכל לקחת חלק ממשי כל חבר וכל חברה בכל קבוצה. קבלת ההחלטות תיערך אחת לשבוע-שבועיים, לפחות אחת לחודש בזמן רגיל (תנועה של תאים אורגניים, כמו גוף חי, זקוקה לקצב- נשימה מינימלי על מנת לחיות).  החלטותיה של כל אחת מהקבוצות יועברו למרכז תקשורת עם החלטות כל הקבוצות האחרות, וההחלטה שתתקבל על ידי רוב הקבוצות תהיה החלטת המירקם. תפקידם של פעילי התנועה יהיה רק לבצע את החלטות כלל החברים שיתקבלו   בקבוצות, רצוף ולא רק אחת לכמה שנים בוועידות. תפקיד הפעילים יהיה ביצועי בלבד; תפקידם לא יהיה "להנהיג". 

     גם סדר היום של המירקם, כלומר ההחלטה על מה ידונו ויחליטו כל הקבוצות בכל מועד נתון, ייקבע ויאושר על ידי כלל החברים בקבוצות. המוסדות הביצועיים או הייצוגיים של התנועה יוכלו גם הם להעלות עניינים להחלטה, מבלי שהצעותיהם יזכו להעדפה כלשהי בקביעת סדר היום לעומת הצעות אחרות.  מבחינה טכנית, ההליך של קביעת סדר היום יכול להיעשות בכמה אופנים: אפשר שכל קבוצה, שתרצה להעלות נושא לסדר יומו של המירקם, תנסח את הצעת ההחלטה שלה ותשלח אותה למרכז תקשורת אחד. מרכז התקשורת יפיץ את הרשימה של כל הצעות ההחלטה לכל הקבוצות, כדי שאלה ידרגו אותן לפי סדר דחיפות. אם יהיו הצעות החלטה רבות מדי בכל סבב-החלטות נתון, ההצעות שיזכו לסדר-עדיפות גבוה יועלו לדיון הכללי קודם, והאחרות  יידחו למועדים מאוחרים יותר. אפשרות אחרת: לכל קבוצה בתורה, ברוטציה, תהיה זכות להעלות סעיף אחד או יותר לסדר היום הכללי.

זכות ההשתייכות לקבוצה במירקם: על בסיס קשר אישי

     זכות ההשתייכות למירקם וזכות ההצבעה בכל קבלת החלטות תהיה על בסיס השתתפות פעילה, ולא חלילה תימכר בכסף, כמוקבל היום.  לא עוד!  מי שירצה להיות חבר ושותף יצטרך לתת משהו מעצמו, לשמור על קשר נוכחות, לקבל על עצמו את הכללים והתקנות, להיות חבר בקהילה הקטנה של הקבוצה.  חברי הקבוצות עצמם – רק הם – יחליטו בכל הנוגע לחברות, לקבלת חברים ולהוצאת חברים מתוכן.  שום מוסד או מנהיג שאינו חבר הקבוצה לא יוכל להתערב בהוצאתם או בצירופם של חברים למירקם. לא עוד תלות במנגנון.  המושג "חבר מפלגה" לא יהיה קיים כלל באותה משמעות שיש לו היום. חברותו של האדם-הפרט תתקיים אך ורק במסגרת קבוצתו הקטנה, שבה יכירו אותו ויתייחסו אליו כאל אדם, לא רק כאל "חבר/חברת מפלגה", שאינו אלא שם, כתובת וטלפון ברשימה.   המירקם יהיה התארגנות של קבוצות קטנות כאלה, לא של יחידים המבודדים איש מרעהו.

     זכות ההשתייכות של הקבוצה הקטנה למירקם תהיה מותנית   בפעילות הקבוצה ועמידתה בתנאי הארגון (נניח, התכנסות סדירה ו"קוורום", כלומר מספר מינימאלי של מצביעים במסגרת קבלת ההחלטות המחייבות את מירקם כולו).  ההחלטות על השתייכות, קבלה או הוצאה של קבוצה מן הארגון, יתקבלו על ידי ועדה שתורכב מחברי קבוצות אחרות, על בסיס של קרבת מקום, ולא על ידי המוסדות הביצועיים המרכזיים של התנועה.

     בנקודה זו ראוי לעצור לרגע ולשים לב מה אנחנו משאירים מאחורינו בבחינת "לא עוד לעולם", על ידי קביעת הסדרים ארגוניים פשוטים, אישיים, ישירים, אנושיים, בכל הנוגע  להשתייכות ולחבֵרוּת בתנועת המירקם שלנו.  כמעט שלא  עובר יום מבלי שהמציאות תספק לי חיזוקים לכך, שאנשים ישרים אינם צריכים כלל לקוות שבארגונים הפוליטיים הקיימים תיתכן חוויה נקייה משחיתות כוחנית. הדוגמה שאני מביא להמחשה היא ידיעה טרייה מהעיתון של היום, חוליה אחרונה בשרשרת העבה, הרצופה וה"היסטורית", של האירועים המפלגתיים שאתם בוודאי מכירים - אם מרחוק, דרך קריאה,  או מקרוב, התנסיתם על בשרכם:

   מה שמייחד את ממצאי השופטת פריש הוא היקף התופעה: התנהגות פוליטית נפסדת, בחלקה עבריינית ממש, שבעבר התנקזה לחצר האחורית של המפלגה, הופעלה הפעם בראש חוצות. אלה מהמתחרים על הנהגת העבודה המעורבים בשערורייה לא נרתעו מלגייס אוהדים באמצעות זיופים, קניית קולות, גיוס קבלנים, הפעלת לחצים, בלי לחשוש מפני הרגע שבו יתגלה קלונם. המשחק המכוער נהפך לגלוי כל כך והציניות למחוצפת כל כך, שמקדיחי התבשיל הזה לא ניסו באופן ממשי להסתיר את מעשיהם. השימוש הבוטה באמצעים פסולים כדי לנפח את מספר החברים התבסס על הרושם, שאותו נושאים כמה מהמועמדים לראשותה, על כללי המותר והאסור בפוליטיקה הישראלית. על פי עולם המושגים הזה, זיופים, קניית קולות והחתמה פיקטיבית של חברים הם הליך חוקי ביריד המפלגתי.  -- עוזי בנזימן, "בית דין לעבודה" – הארץ,  14.08.2005  

מנהיגות במירקם: ברוך שפטרנו

     מוסד המנהיגות והוויית היחסים מנהיג-מונהג עומדים בסתירה מוחלטת ובלתי מתיישבת לשותפות מתוך חירות ושוויון.  אין לך יחס בלתי שוויוני יותר ובעל פוטנציאל גדול יותר של שחיתות כוחנית, תלות, וניצול רוחני-פסיכולוגי, מאשר היחס מנהיג-מונהג. לכן סוף-סוף, בפעם הראשונה, מוסד המנהיגות יתבטל. לא עוד!  שמנו קץ לצרה הנוראה הזאת של האנושות והאנושיות במציאות הארגון הפוליטי.  ביטול מוסד המנהיגות ייעשה באמצעות הסדרים ארגוניים אלה:

א. הנורמה של חילופי תפקידים תחייב את כל הדרגים בארגון. איש לא יכהן בתפקיד "מנהיגותי", ביצועי, או ייצוגי מטעם התנועה, יותר מן המינימום הנדרש – קדנציה אחת. שום ישבן לא עוד ידבק בשום כיסא. לא עוד לעולם!

ב. בעלי התפקידים הביצועיים יתאפקו בתקופת כהונתם ולא יביעו את דעתם בעניינים של "אידיאולוגיה", עקרונות, "דרך", וכדומה. למשל, אם יהיה ביטאון לתנועה, חברי המערכת, כל עוד הם בתפקיד, יהיו מנועים מלהגג בו את הגיגיהם, על מנת שבתוקף תפקידם לא יהיה להם כוח-השפעה גדול יותר מן השאר, בעניינים העומדים לדיון והכרעה בתוך התנועה. אם יהיו לתנועה נציגים בכנסת, הם לא ינצלו את מעמדם ואת אפשרויותיהם כדי להביע את דעתם בתקשורת על עניינים העומדים להכרעה בתנועה עצמה. במסגרת הקבוצה האורגנית הקטנה שלהם, הם יוכלו כמובן להביע את דעתם, להשפיע, ולפעול כמו כל אחד אחר.

בייאושם, בקוצר רוחם, מייחלים האנשים בסתר לבם להטיל את כובד המשא של גאולתם האישית על איזה פודה ומציל, נשיא, אפיפיור, דיקטטור – שאינם אלא תחליפים וולגריים לאלוהות שנטמאה בלבם או לשחיתות מידות שהועלתה למעלת כוח עליון. ואולם דמותו של מנהיג כזה אינה אלא השתקפות של המון האנושות: התגלמות כל הטרוניות, מעשי האכזריות והשנאות, הפחדנות, אזלת היד והשאננות שלנו." – לואיס ממפורד, "על מצבו של האדם". Lewis Mumford :The Condition of Man.

ג. העיקרון האורגני-אנושי יישמר בכל תהליך הבחירה של בעלי התפקידים המרכזיים בתנועה. כלו קבוצה קטנה תוכל להציע חברים מתוכה לתפקידים מרכזיים אם תמצא שיש בה מועמדים מתאימים. המועמדים לתפקיד מהקבוצות השונות יתכנסו יחדיו, ובמסגרת זו יערכו היכרות במשך סוף שבוע אחד או יותר. כך הם יתרשמו מחבריהם וילמדו עליהם את הדברים הרלוונטיים למילוי התפקיד, ועל בסיס ההיכרות האישית שתיווצר, יבחרו מביניהם את המועמדת, או המועמד, או המועמדים לשלב הבחירה הבא, שגם הוא יתנהל באותה דרך של מפגש אנושי ישיר, לאחר דיון חופשי, פתוח וגלוי. בדרך זו ייעלם מן הנוף הפוליטי שלנו אותו מנגנון מושחת ומטופש המקובל במפלגות הקיימות, הדמוקרטיות להלכה, שבו המועמדים עוסקים בפרסומת עצמית ובהשחרת פני יריביהם, ומוציאים הון כדי לשכור שקרני תדמית מקצועיים ש"ימכרו" אותם כמו שהם יודעים למכור טלוויזיות או "דירות צמרת"; או שהם מדפיסים גלויות ותמונות ודברי שבח על עצמם; או זונים אחר המנהיגים של קבוצות לחץ כדי שיבחרו בהם ב"פריימריס". לא אצלנו. לא עוד!

החלפת הפירמידה הכוחנית במירקם של קבוצות קטנות: זאת המהפכה האמיתית!

     לא אני המצאתי את המבנה הארגוני של מירקם העשוי קבוצות קטנות.  אריך פרום הציע מבנה ארגוני כזה וגם הוא לא היה הראשון, אלא הלך בעקבות גוסטב לנדאואר, שאף הוא הלך בדרך שסללו קודמיו.  אינני רואה אפוא שום סיבה להצטנע, אלא אומר זאת במפורש: ארגון פוליטי המאפשר קבלת החלטות ברציפות על ידי כל חבר באמצעות הקבוצות הקטנות, במקום המנגנון המפלגתי הנותן כוח החלטה בידי המנהיגים בלבד – זו היא המהפכה האמיתית ! כל שאר המהפכות, אלו שכבר נכשלו ואלו שעתידות להיכשל, אינן אלא הפיכות של פירמידת הכוח מצד אל צד, על מנת שתתייצב מחדש כשלטון של מנהיגים חדשים על כל השאר. אבל דרך ההתארגנות האורגנית, בתאים קטנים, יש בה כדי לשבור את הקללה ההיסטורית. היא הדרך המבטיחה את הריסת הפירמידה הכוחנית עד היסוד ואת צמיחתו של גוף חדש, אנושי וחי, במקומה.

     ללא הריסת הפירמידה הכוחנית אין כל סיכוי לשבור את הקללה, כי ברגע שמבנה-הכוח קיים, למרות כל המילים היפות של ה"אידיאולוגיה" או הכוונות הטובות של המייסדים – השחיתות הכוחנית של הערכים השוויוניים-דמוקרטיים כבר בפנים.  פירמידה ארגונית יוצרת בהכרח  מערכת יחסים בין עליונים ותחתונים, בין אלה שיש להם ואלה שאין להם השפעה וגישה ממשית לכוח. זה יכול להיות  רצוי, הגיוני, יעיל ומתאים, למטרותיו של כל ארגון צבאי, פוליטי, ביורוקרטי או כלכלי. אך ברגע שארגון שוויוני-דמוקרטי, כמו זה שאנחנו רוצים להקים, הופך לפירמידה של כוח – המבנה שלו מבטל את השוויון בין החברים בהכרח.

     "פירמידה" היא מושג הממחיש את העובדה שאין שוויון, אלא מתקיימת בה היררכיה, מן הפסגה הצרה שלה אל הבסיס הרחב. בבסיס כל אחד הופך להיות "שותף" לאותו מבנה היררכי, כשם שכל בעל מניות זעיר "שותף" בחברת ענק – שותף לאשליה שקרית. למה הדבר דומה? – אולי אתם זוכרים את אותו תשדיר פרסומת של "מפעל הפיס", שבו אדם שקנה כרטיס הגרלה רואה בניין שבנה מפעל הפיס, בכסף שהוא ופריירים כמוהו הפסידו, ומכריז: "אז אני שותף!"

     לעומת זאת, במבנה ארגוני הבנוי על זרימת כוח החלטה מלמטה למעלה, אנחנו מבטיחים שלכל אחד ואחת בינינו תהיה מניה שוות-ערך במפעל שלנו. אנחנו לוקחים חלק בניסיון שהוא שונה באמת בכך שאיננו מתעלם מן הדחפים, שהם חלק מטבענו האנושי, להשתלט ולשלוט ולדרוס את מי שמפריע בדרך.  וזִכרו בבקשה: ככל שהמטרה נתפסת כנעלה יותר והלהט האידיאולוגי רב יותר, כן וויתור על עקרונות אנושיים-מוסריים "למען המטרה הסופית המשותפת", המלחמה האכזרית במתנגדים והכוחנות, נראות מוצדקות יותר!

     טבעם של הערכים ההומניסטיים עצמו מחייב את המסקנה, שרק בתנאיי חלוקה שווה באמת של כוח ההחלטה הארגוני יוכל להתקיים ארגון שיהיה גם חזק ומאוחד בביצוע החלטותיו וגם חופשי ושוויוני. זרימת כוח-ההחלטה מלמטה למעלה היא התנאי ההכרחי לכך שתימנע הפיכתו של הארגון לפירמידה של כוח  בציפוי אידיאולוגי, עשויה מבלוקים המורכבים במידה כזאת או אחרת של מלחמה הדדית בין תת-קבוצות של אינטרסים, כפייה, ניצול, תחרות, פחד וחשבון, ותועלתנות.

     אני מבקש לעצור לרגע, לנשום נשימה, ולחשוב על משמעות הדבר: מי שיצליח לפלס את דרכו בחיים להתארגנות פוליטית של קבוצות קטנות שבידן הכוח לקבל החלטות עבור ההתארגנות כולה –  ייקח חלק בלידתו של משהו חדש בעולם