נציגי הסטודנטים למשא ומתן רשמו נצחון מסויים, בכך שהכניסו את פרצופיהם ושמותיהם לתודעה הציבורית. עם זאת, מדובר כנראה בנצחון פרהוס, שכן הם הצליחו לעורר עליהם רוגז רב הן בקרב השלטון, הן בקרב הציבור אותו היו אמורים ליצג. הלקח המתבקש מהתנהגות הנציגים, וביחוד לנוכח המחזות המבישים והמבדחים כאחד בעת החתימה על ההסכם, הוא שבימינו מצמיחה שיטת הנציגים הנהגה עלובה בכל הדרגים.

לעומת זאת, הסטודנטים עצמם, למרות שלא השיגו את המטרות שקבעו נציגיהם מראש, עשו כברת דרך ארוכה ומועילה.

ראשית, הן/ם הדפו בבטחה את הטענות על אנוכיות, כאשר סרבו להצעת ההסכם הראשונה, ואמרו ”לא!“ לנסיון להפריד בין הדורות.

שנית, הן/ם למדו לקח חשוב על ההבדל בין משטר הנציגים לבין הדמוקרטיה הישירה. כבר עתה נשמעת בקול הדרישה בקמפוסים, להגיע בעתיד להכרעות באופן דמוקרטי יותר. חשוב לא פחות, רבות/ים הבינו שאדישות ואמון בנציגים אינם יכולים לשמש עוד חלופה לגיבוש דעה עצמאי ופעולה נמרצת להגשמתה. והרי זו היא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

שלישית, במהלך המאבק נוצרו בשטח קשרים וחברויות, שיוכלו לשמש במאבקים הבאים. לסבוב הבא יגיעו הסטודנטים מאורגנים ומוכנים. אין גם תחליף לתחושת הערבות ההדדית שהתעוררה. במידה מרובה, היא המשך ישיר של ההתגייסות האזרחית ההמונית בזמן המלחמה בקיץ האחרון. הציבור הרחב רק החל לאמר את דברו.

וחשוב מכל - ההפוגה במאבק נותנת לסטודנטים הזדמנות להעריך מחדש את מטרות המאבק, ואף להרחיב אותו ולמצוא בעלי-ברית חדשים, בקמפוסים ומחוץ להם. כדי להניע מהפכה מוצלחת יש לגייס את תמיכתה של שכבה חברתית שלמה.

פורסם לראשונה באתר יהודית, דמוקרטית, ישירה