במציאות הקיימת, קשה מאד לדעת. האם תומך מי שלא הגיע אמש לככר בהמשך כהונתו של ראש הממשלה? האם לא הגיע משום שצנח מעייפות אחרי יום עבודה מפרך? אולי הוא גר הרחק מתל-אביב, וחסרו לו דמי-נסיעה באוטובוס או ברכבת? אולי בכלל רצה להביע תמיכה בממשלה, אך חשש להבלע בהמון?
למעשה, החיים הציבוריים בישראל של ימינו אינם מציעים לאזרח כלים להביע את דעתו באופן מאורגן. אכן, אפשר לכתוב מכתבים למערכת, לפתוח בלוג, לכתוב טוקבקים. אבל בכל הדרכים הללו צועד האזרח לבדו. כדי לארגן הפגנה המונית צריך להיות לפחות אלוף במיל'.
מצב זהה שורר בשביתת הסטודנטים. בישראל למעלה מ-120,000 סטודנטים, ציבור רב-מימדים ומגוון. ההנהגה המורחבת של כלל אגודות הסטודנטים מונה לא יותר ממאות ספורות. אגודות הסטודנטים נבחרות באופן מסורתי על ידי מיעוט מבין הסטודנטים הרשומים, כיון שבימים רגילים מתמצה תפקידם בארגון ארועי יום הסטודנט. בחירות לאגודה מלוות, בדרך-כלל באדישות ציבור הבוחרים. באיזו זכות, אפוא, מכריזה מנהיגות שכזו על שביתה, וכופה אותה על ציבור עצום? כיצד אפשר לדעת, מה חושבים הסטודנטים עצמם?
לכאורה, יש מספר מדדים. אפשר לעבור בקפידה על תגובות הקוראים באתרי החדשות ובפורומים, אלא שכאן קשה לדעת מי מגיב מנהמת לבו ומי מגיב מטעם. האלמוניות המלווה את התהליך מאפשרת גם לאותו מגיב לשלוח עשרות או מאות תגובות ביום. אגודות הסטודנטים השונות מפרסמות סקרים, אך אלו נחשדים מראש בהטיה. הקמפוסים של האוניברסיטאות השונות אמנם ריקים, אבל אפשר לחשוד שגם מי שרוצה לחזור לספסל הלימודים נשאר בבית, ביודעו שהלימודים לא מתקיימים. רק במקרה אחד – ההפגנה הלילית בטכניון – ניתן היה ללמוד על נטיית הלב של הסטודנטים.
מצב זה – בין אם מדובר בסטודנטים או בכלל המדינה – אופייני למשטר הנציגים. משטר זה מעדיף שלאזרחיו לא תהיה דעה, ואם בכל זאת יש להם, שישמרו אותה לעצמם.
אבל יש דרך אחרת!
לקראת שנת הלימודים הבאה צריכות אגודות הסטודנטים לפתוח את אתרי האינטרנט שלהם לציבור הבוחרים (לכל סטודנט רשום יהיו שם משתמש וססמא). באתר יהיו פורומים לדיונים, ומנגנון הצבעות. במקרה של שביתה, יוכלו ראשי האגודות להציג את התנאים שהציעה הממשלה בפני ציבור הבוחרים, ולשאול את דעתם. ההכרעה, אם לשבור שביתה או להמשיך ולהאבק, תתקבל באופן דמוקרטי. היישום של הצעה זו בשטח זול ופשוט, ויחסוך ריבים מיותרים והאשמות סרק.
דמוקרטיה ישירה – הגיע הזמן לנסות!
אלפים בכיכר רבין
הבלוג הדמוקרטי 
100,000 איש או יותר הגיעו אמש לככר מלכי ישראל לשעבר – תל-אביבים עגולי משקפיים, מתנחלים כתומי כיפה, סטודנטים מהפכנים ועקרות-בית מרמת-גן. לכולם מכנה משותף אחד: כולם יצאו מן הבית ביום חם ומעיק, התכנסו בככר העיר, והביעו את דעתם הפוליטית באופן נחרץ. אבל מה חושבים שאר 6,900,000 אזרחי המדינה?
