בקיץ האחרון (2006) , אולמרט פרץ וחלוץ הובילו מלחמה לאחר שחיזבאללה לקח בשבי חיילים ישראלים ודרש החלפתם בשבויים שבידי ישראל. לא יהיה מופרך להניח כי במצב הנתון, לא היה משטר דמקורטיה ישירה, היו רוב אזרחי ישראל מצביעים בעצמם בעד צעדים דומים לאלו שנקטה הממשלה והיתה פורצת מלחמה.

כשהתברר שנכשלו כל מטרות המלחמה שהציבה הממשלה: השבויים נותרו בידי חיזבאללה, חיזבאללה לא פורק מנשקו, מאות טילים נחתו בישראל גם ביום האחרון ללחימה וכדומה, הרי שהציבור החל  פונה בהאשמות אל ראשי הממשלה והצבא ויש דרישה להתפטרותם שגוברת לאחר פרסום דו"ח ביניים של ועדת וינוגרד.

אך מסתבר שרוב הדברים כבר היו ידועים בזמן המלחמה. אפילו בעיתונות נחשפו הערכות מודיעין וגורמים צבאיים רבים על כך שאין סיכוי לפרק את החיזבאללה, שלא ניתן למנוע ירי רקטות אפילו מטווח 3 ק"מ ומשטח שכוחות צבא ישראלים כבשו בלבנון ושהחטופים לא יוחזרו מתוך פעולה צבאית. מדוע אם כן, לא הופסקה המלחמה?

מי שיכול היה להפסיקה היו הנציגים בממשלה, לאזרחים לא היתה אפשרות מעשית מהירה להפסקתה במסגרת משטר הנציגים. אפילו דיון  של אזרחים לא התקיים באופן מסודר בנושא ובטח לא הכרעה של אזרחים. אך הנציגים רצו ניצחון וחששו להפסיק גם כאשר המצב הדרדר והלך ומחיר הכבד נגבה בחיי אדם, ברכוש  ובמישורים רבים אחרים.  משטר הנציגים מעכב תיקון מיידי  של  החלטות קודמות, אפילו כאשר התבררו לתומכיהם כהרות אסון. השיקולים המרכזיים של הנציגים נוגעים להמשך משרתם ועתידם הפוליטי ואינם שייכים לעניין הנדון כלל.

יתכן שרוב הנציגים שהצדיקו ותמכו במלחמה אכן ייצגו את עמדת רוב הציבור באותה עת אך מה קורה כאשר רוב הציבור אינו מרוצה מהשלכות ההחלטה לפתוח במלחמה וההחלטות במהלכה?  במשטר הנציגים לא קורה כלום. האפשרות לתקן מדיניות שהתבררה כלא מוצלחת כמעט אינה קיימת. יתר על כן האזרח מאשים את הנציג שקבע את המדיניות ולא בוחן את עצמו ועמדותיו.

כל זמן שמישהו אחר מחליט במקום האזרחים הרי שהם נותרים פסיביים ואיש מהם אינו חש אחריות לתוצאות ההחלטות והמדיניות. במקרים כמו מחדלי המלחמה האחרונה מתגברת דעת הקהל ויש מחאה כלפי נציגים ואולי אפילו החלפתם, עד האכזבה הבאה. בכל מקרה אין דיון והחלפה של מדיניות ואין ביטחון כלל שהנציגים הבאים ינהלו מדיניות אחרת.

אין  במשטר הנציגים בחינה אישית של משמעות התמיכה במלחמה. הנציגים שסרחו יוחלפו אולי באחרים אך אזרחים לא לוקחים אחריות לתוצאות ההחלטות שלא הם דנו והחליטו עליהם. זוהי אחת החולשות העיקרית של משטר הנציגים.  הציבור "מעניש" נציגים אך האזרחים אינם נושאים באחריות למדיניות וכך נפגם כל תהליך של הפקת לקחים ובחינה מחודשת של ערכים ועמדות בחברה. זה מוביל למשברים שוב ושוב. מצב זה מביא גם לקיבעון בעמדות בציבור וחוסר התמודדות עם השיקולים שעמדו מאחורי ההחלטה.


בדמוקרטיה ישירה נאלצים אלו שתמכו בהחלטה מסוימת לקחת אחריות לתוצאותיה ולא לתלות את האשם במישהו חיצוני ולברוח מדיון בשאלות העקרוניות והמעשיות שעולות בעקבות ההחלטה בה תמכו. זה לא ערובה ודאית לכך שאזרחים יעשו כך וישקלו מיד את אמונותיהם ומניעיהם הקודמים. אבל אפשר לצפות שלאורך זמן זה עשוי לקרות יותר ויותר.

רק שלטון האזרחים (דמוקרטיה ישירה) שבו מתקיים דיון והצבעה ישירה של אזרחים על החוקים והמדיניות יבטיח לאורך זמן תהליך של מעורבות והפקת לקחים של האזרחים. מי שעתיד החברה והתנהגותו של הציבור חשובים לו ולא מסתפק רק ב"נקמה" בנציגים שנכשלו, בגדו במצביעים או הפכו מושחתים וחייב להצטרף למאבק למען שלטון ישיר של האזרחים.

יש לחזור ולהדגיש כי האזרח כיום לא מכריע בשום החלטה שמחייבת את החברה. הוא רק בוחר מי יכריע במקומו מדי כמה שנים. אולם  רק הכרעה אישית  מייצרת אחריות אמיתית ומכריחה את האזרח שהכריע להתמודד עם תוצאות העדפתו בין האפשרויות. התמודדות זו עם השלכות ההכרעה היא חשובה ביותר והיא שתאפשר שינוי אמיתי בחברה.  הסתפקות בהפלת הנציגים והחלפתם באחרים תוביל שוב ושוב לשחיתות ומשברים ולמדיניות כושלת ללא אפשרות ממשית לתיקון.  זה מצב אבסורדי ואנטי דמוקרטי . זה דורש מאבק להחלפת השיטה.

כל אזרח  ששותף מחאה כלפי המשטר כיום  וכלפי נציגים אקטואליים חייב לפעול במקביל גם להחלפת השיטה הכושלת של הנציגים בדמוקרטיה אמיתית שבה כל אזרח רשאי לדון ולהצביע על המדיניות.