סולון

בערוב ימי בית-ראשון, לפני כ-2600 שנה, משל במדינת האתונאים המחוקק סולון. כשקבל לידיו את השלטון היתה העיר שסועה במאבק מר בין האצולה ובעלי-ההון לבין המעמדות הנמוכים. כאילו לא די למדינה במחלוקת זו, נהלו המעמדות העליונים מלחמה פרטית משלהם, כשכל סיעה מנסה להעריץ את מועמדה לשלטון יחיד. סולון הוציא את ימיו בנסיון למנוע מהמדינה ליפול תחת שלטון עריצות שכזה. הוא נכשל כשלון מפואר. לימים יזכה על כשלון זה לתאר "אבי הדמוקרטיה".

מהותו של תאר זה מתגשמת באופן מושלם בחוק הבא שהציע: אם וכאשר יקום אזרח על רעהו בנסיון לתפוס את השלטון, חובה על כל אזרח לאחוז בנשקו, ולהתייצב בככר העיר! ומה יעשה אז? זאת אין החוק אומר. כלומר: אותם שיתייצבו בככר העיר יצטרכו להחליט בעצמם, מה הם רוצים לעשות. חובה אזרחית זו, לקחת אחריות על עתיד המדינה, הוא שעמד לימים בלבה של הדמוקרטיה האתונאית, היא אם כל הדמוקרטיות.

עקרון זה, לפיו אחראים האזרחים עצמם להתנהלות המדינה, הוא העומד בבסיס רעיון הדמוקרטיה הישירה. אלא שאם באתונא העתיקה היה המשחק הדמוקרטי פתוח אך ורק בפני גברים אזרחים בני-חורין (כרבע או פחות מן האוכלוסיה), הרי שבישראל של ימינו ניתן לשתף במשחק חלקים נרחבים בהרבה. כיצד?

על ידי שנלמד לקח מסולון . בעת משבר אסור לשבת בחיבוק ידיים. צריך להסביר ולהתווכח, לצעוד ולמחות (אמנם, עדיף שלא לקחת נשק). השביתה היא הזדמנות להפגש, להתארגן, לברר מה הציפיות שלנו, ומה אנו מוכנים/ות לעשות כדי לממש אותן. מחר בבוקר עוד לא יוכל כל-אחד לשלוח אס-אמ-אסים לכנסת. אבל בעוד 5 שנים? אם נתחיל לעבוד כבר עכשיו, מי יודע?