אחת הטענות הנפוצות נגד שיטת הדמוקרטיא הישירה היא, שאין לסמוך על האזרח הקטן בקבלת החלטות גדולות וחשובות. ואיזה נושא גדול וחשוב יותר מאשר מלחמה ושלום?

 

בקיץ האחרון התנסינו במלחמה משונה, כנראה חסרת תקדים. מלכתחילה, זכתה המלחמה לתמיכה רחבה בציבור, והתמיכה לא נחלשה גם כאשר החמירו התנאים, והארץ מלאה פליטים. גם היום, במבט לאחור ובידיעת התוצאות, דומה שהיציאה למלחמה היתה מוצדקת.

 

השאלה השניה בחשיבותה עסקה במה שזה לכנוי "הכניסה הקרקעית". האם לפלוש שוב ללבנון, ולהפסיק בכח את ההתקפות על ישובי ישראל, או שמא להמשיך בהפצצות מן האויר ולהמתין להתערבות בינלאומית. הסבל של העורף, ושיתוק החיים הסדירים של כל תושבי הצפון, דרבנו לפעולה קרקעית. החשש לחיי החיילים הטיף לסבלנות וזהירות, כראוי בדיני נפשות. כידוע, נמשכה מלחמת ההתשה כחודש. רק לבסוף, לאחר שכבר נקבע מועד רשמי להפסקת אש, החלה פלישה קרקעית. האבידות – 30 איש או יותר.

 

השאלה השלישית בחשיבותה, זו שיש לשאול כעת, היא: האם ההחלטה על "כניסה קרקעית" היתה החלטה טובה? מבחינת אבדן בנפש, אין ספק שהימים האחרונים למלחמה היו הקטלניים ביותר. כאן לא הרווחנו דבר. מבחינת היתרונות בשטח, לא רק שירי הרקטות והטילים נמשך עד סוף המלחמה ממש, אלא גם לא ברור באיזה יתרון זכינו, ובמה מצבנו כעת טוב יותר משהיה, אילולי המבצע הקרקעי. המסקנה: גם כאן כשלון חרוץ. בסופו של יום, גם סבלנו אבידות בקרב, גם ישבנו במקלטים הבאושים, גם גורשנו מן העיר. עד כאן טיב ההחלטות, כפי שהתקבלו על ידי ממשלה נבחרת בשיטה הנוכחית.

 

במהלך המלחמה נעתי ונדתי ברחבי הארץ, ופגשתי אנשים רבים. בענין השאלה הראשונה, בדבר צדקת המלחמה, לא היו חילוקי דעות. היתה הסכמה רחבה ביותר שמדובר במלחמת אין-ברירה. אמנם, היה מי שסבר אחרת, ואף השמיע קולו ברמה; ובכל זאת, פנים אל פנים לא נפגשנו. בשאלה השניה היתה מחלוקת גמורה. לפלוש או להתאפק? לספוג אבידות בחזית או בעורף? הדעות היו חצי-חצי, פחות או יותר.

 

השאלה השלישית היא במסגרת בחן/י את עצמך: האם, לדעתך, היה ניתן לקבל החלטה טובה יותר מזו שהתקבלה בסופו של דבר?האם סברת כך גם בזמן אמת? היום, בדיעבד, האם היית נוהג/ת אחרת?

 

אם התשובה לשאלות הללו היא: "כן!", הרי שאת/ה סבור/ה שביכולתך לקבל החלטות טובות יותר מאשר הממשלה, גם בעניני מלחמה ושלום.