הכותב, גיל מיכאלי, מוטרד מפרשת בחירתה של מועמדת השמאל בצרפת. בניסיון להגן על משטר הנציגים מזהה גם הוא מגמה מעניינת:

"רויאל הבינה שהדמוקרטיה נמצאת במשבר, שביסודו הוא משבר אמון: הציבור הרחב איבד את אמונו בפוליטיקאים, ובעקבות זאת גם בפוליטיקה"

נזכיר כי המשטר שמיכאלי מכנה בטעות "דמוקרטיה" הוא פשוט "שלטון נציגים" , שלטון שאכן הולך ושוקע במשבר אמון עמוק (בכל מדינות המערב).

מעניין שמיכאלי מזכיר כבר בפירוש את רעיון הדמוקרטיה הישירה, ממנה הוא חושש:
"בחירתה של רויאל מבטאת את עליית הדמוקרטיה הישירה, ובדרכה לשלטון היא מחלישה את המשטר הייצוגי"
מיכאלי מודאג מאד ומזהה "סכנות" לדמוקרטיה. מהן אותן "סכנות"?
הוא כותב: "בקרב האזרחים נוצרה ציפייה, דעתם תילקח בחשבון פעמיים בשבוע ולא פעם בחמש שנים"

בהחלט חשש כבד. היעלה על הדעת שאזרחים יצפו שדעתם תילקח בחשבון?

"סכנה" נוספת שמעלה המחבר, קשורה לכך שרויאל נבחרה בעקבות סקרי דעת קהל של אזרחים מחוץ למפלגה שהראו תמיכה גדולה בה בציבור. מיכאלי מזועזע ומתריע לנו על המחדל: "האזרחים לא בוחרים מתפריט שאחרים קבעו עבורם, אלא מעצבים את התפריט בעצמם"

ואם לא די בכך, "סכנה" חמורה באופק צצה מהצעותיה של רויאל שאותה מסכם מיכאלי:
"[רויאל] הציעה לזמן בהגרלה קבוצות של אזרחים, שיפקחו על פעולתם של נבחרי הציבור על ידי השוואה בין הבטחות הבחירות שלהם לביצוע בפועל"
פיקוח בלתי מוטה של הציבור על הנציגים? באמת חמור.

מיכאלי קובע (בטעות) "אמצעי התקשורת האלקטרוניים והסקרים יצרו אשליה, שהמגבלה הטכנית הוסרה והעם יכול לבטא את עמדתו לעתים תכופות"
אך זו לא אשליה כלל. אם אפשר להצביע מי יהיו הנציגים בקונגרס בארה"ב באמצעות מכשירי הצבעה דיגטאליים, אפשר גם להצביע על מדיניות וחוקים. בעיות של אבטחה ואמינות (הקשורות בחבלי הלידה של הטכנולוגיה) יפתרו בקרוב. אין כאן שום אשליה.
השאלה היא אם מקבלים את סמכותם של האזרחים לבטא את עמדותיהם ולקבוע בעצמם את מה תעשה החברה או מנציחים משטר אנטי דמוקרטי המתחזה לדמוס-קרטיה.

מיכאלי לא חוסך מהקוראים סיסמאות נבובות ברוח: "לא ניתן לוותר על נציגים המקדישים את עצמם משך שנים לענייני הציבור".
הוא אף מתגאה בשיטה של נבחרים ש"הפכו את הייצוג לעיסוק במשרה מלאה". אפילו באותו גיליון של מעריב מדווחות פרשיות שחיתות חדשות וישנות של נציגים ואזכורים לדרכים המקוריות של הנבחרים "לעסוק במשרה מלאה" בתפקיד שלשמו נבחרו ו"להקדיש את עצמם" לענייני הציבור.

מיכאלי מעוות את המושג "ריבונות" ומנסה לטעון שהעם "ריבון" כאשר הוא מעניק סמכות למישהו לקבל עבורו החלטות.
זאת טעות. "ריבון" הוא הגוף שמוסמך לחוקק חוקים המחייבים את החברה ולקבוע "מה לעשות" ו"איך לעשות".
כפי שהביטוי "מדינה ריבונית" מתייחס למדינה עצמאית שמוסמכת לקובע מדיניות פנים וחוץ ואת חוקיה בעצמה ולא מדינה שתלויה בהחלטות וחוקים שנקבעו במדינה אחרת. בדמוקרטיה האזרחים הם "הריבון" בעצם סמכותם להציע הצעות, לדון בהן ולהצביע מה תעשה המדינה.

המאמר של גיל מיכאלי מהווה רמז נוסף, לסלידה ההולכת וגוברת בכל העולם של הציבור ממשטר הנציגים.
יש הרואים ברעיונות הדמוקרטיה הישירה מעין קוריוז או רעיון חסר ביקוש.
מאמר זה משמש עדות נוספת לכך שאירוע כמו השביתה הגדולה במאי 1968 בצרפת והדרישה המקיפה ל"ניהול עצמי" , היו רק יריית פתיחה בתהליך שאנו נמצאים כיום רק בראשיתו.