בטור קודם יצאתי נגד הבנאליות של טענות קיפוח, כאלה שהושמעו לאחרונה בעקבות חגיגות דו”ח וינוגרד. בסיס הטענה היה מוצדק: ממשלת ישׂראל אכן הזניחה את אוכלוסיית הצפון והפקירה אותה למטחי הטילים של אויבינו מצפון, ממש כשם שהיא מפקירה כעת את תושבי שׂדרות, ללא שום נסיון להקל על מצבם או לתמוך בהם בכל אופן שהוא. הבקורת שלי נגעה לאפיון של המקופחים: ”רוסים, אתיופים, ערבים, נשים ומהגרי עבודה”. כנראה שלגברים דוברי עברית ובעלי אזרחות ותעסוקה קבועה היתה בזמן המלחמה חסינות מיוחדת. קבוצה אחת, שתפסה מקום של כבוד בראש רשימת המכולת של הקיפוח, משכה את תשׂומת לבי במיוחד – ”מזרחים”. לעניין המזרחיות מוקדש טור זה.
ראשית, העניין הגיאוגרפי. תחת כותרת הגג ”מזרחיים“ נהוג לכלול קבוצה גדולה ורחבה של עדות: תימנים ומרוקאים, עיראקים ובולגרים, פרסים וטריפוליטאים. ”מזרחולוגים“ נדיבים במיוחד מביאים בכלל זה גם את האתיופים, ללמדך שמזרחיות אינה עניין של עדה – היא עניין של קיפוח. אבל מה ”מזרחי“ במוצאן של כל העדות הללו? אם נצא מנקודת ההנחה שנקודת ההתייחסות המרכזית היא ארץ-ישׂראל, ולא אי בלב האוקיינוס השקט, הרי שיהודי פולין וליטא מזרחיים בהרבה מיהודי מרוקו ואלג’יר. יהודי תימן בכלל דרומיים (ו”תימן“ הרי משמעו דרום, ראי/ה ישעיהו מג ו), וקהילות אירופא השונות הן בעיקר צפוניות. היחידים שיכולים להחשב ”מזרחיים“ לעילא הם הבוכרים והסמרקנדים, וגם הם מחווירים ממערביות לעומת ”בני-משה“ ההודים. כלומר – עניין המזרחיות בא לחפות על אבחנות אחרות, לטשטש מציאות וזהות ולא ליצור אותן.
אחד מהמבקרים הבולטים של רעיון ה”מזרחיות“ הוא פרופ‘ יהודה שנהב. לדידו, אין מקום לדבר על ”מזרחיים”, אלא על ”ערבים יהודים”. ההגיון של טענה זו פשוט ונכון: הגורם הנקרא בטעות ”מזרחיות“ אינו מושתת על אבחנה גיאוגרפית, אלא על התרבות השלטת בארץ המוצא של עדות אלו ואחרות. אלא שעל אף שהאבחנה נכונה, ההגדרה אינה מדוייקת. יוצאי פרס, מרכז אסיא או טורקיא, אינם יכולים להקרא ”ערבים“ בשום אופן. הגורם המבדיל בין ה”מזרחיים“ ל”אשכנזים“ (עוד הגדרה שגויה מיסודה) הוא הדת השלטת בארצות המוצא. החלוקה האמיתית היא בין יהודי ארצות האישׂלאם ליהודי ארצות הנצרות.
[נוצרים בירוק; מושׂלמים בכחול]
ומה על הקיפוח? כדי שלא להאריך יתר על המידה בדברים (וכדי להשאיר נושׂאים לדיון בתגובות), אסתפק כאן בסיפור אישי, השייך לגב‘ X ולמר Y, סבתא וסבא שליט”א של רעייתי שתחיה. הם עלו לארץ-ישׂראל ב-1956, ומייד עם רדתם מהספינה רוססו ב-DDT. כשירדו מהספינה הם נרשמו כעולים חדשים, ושמותיהם, להם ענו מיום הולדתם, עוּברתוּ. בן-גוריון היה מעברת שמות כפייתי. לדידו, לא היה מקום בארץ האבות והאמהות לשמות גלותיים. לאחר הקליטה פונו מייד למעברה. במעברה שׂררו אבטלה קשה, ותנאי תברואה בלתי-נסבלים. סבא Y פצח ללא שהות בעבודות צנרת; אוהל המשפחה היה הראשון במעברה שהיו בו מים זורמים. עבודה נמצאה לאחר זמן מה בקיבוץ קרוב. סבא Y עבד בקטיף וסבתא X בתפירה. ובכל זאת שׂמחו בחלקם במידת האפשר. כאן בארץ לפחות לא קרא להם אף אחד ”ז’ידים מלוכלכים”, כמו שם, בפולין.
סיפורם של סבא Y וסבתא X אופייני לחבלי הקליטה של מהגרים בארץ חדשה. אף אחד מן השלבים הללו אינו יוצא דופן בשום אופן. מי שיעיין בספורי המהגרים שהגיעו לאמריקא לאורך השנים ימצא סיפורים דומים למדי. הנקודה החשובה לענייננו הוא שסבתא X וסבא Y מעולם לא חשבו להעלב מקשיי הקליטה. הריסוס ב-DDT היה אמנם עניין לא נעים, אך הכרחי. על הספינה, כך מספרת סבתא X, סבלו כולם מכינים שכמותן לא נודעו מאז מכות מצרים. עִברוּת השמות נתפס כחלק מתהליך העלייה. מבין הסבתא, הסבא ושלושת ילדיהם שמרו שניים על שמותיהם העבריים החדשים, ושלושה חזרו לאלה הגלותיים. המעברה היתה חוויה לא נעימה, אך גם היא נתפסה כהכרחית. וכי איך עוד יכולה מדינה צעירה וענייה להתמודד עם קליטת אוכלוסיא כפולה בגודלה מזו הקיימת, וכל זה בתוך שנים ספורות?
אף על פי כן, הרבה מן הקשיים שצויינו לעיל נתפסים בשׂיח ה”עדתי“ כעוולות מכֻוָּנוֹת, כאילו היתה מטרתם להשפיל את העולים החדשים מארצות האישׂלאם ולדכאם. הריסוס ב-DDT מככב בתאורי הקיפוח וההשפלה, כמו גם התנאים במעברות ושלילת הזהות הגלותית (נושׂא לא פשוט שראוי לדיון נפרד). אין ספק שרבות ורבים סבלו במהלך המעבר מארץ מולדתן/ם לארץ-ישׂראל. חבלי קליטה מעולם לא היו תהליך פשוט, ולוותיקים יש תכונה טבעית לנצל את מעמדם ולהקשות את חייהם של החדשים. מי שמטיל ספק בנכונות אמירה זו מוזמן לברר מה עלה בגורל הונם של עולים ”אשכנזים“ לירושלם עיה”ק בראשית המאה ה-19, אם אתרע מזלם ונפטרו ללא יורשים. מי שמבקש/ת לה/ו חיים קלים יותר מוזמנ/ת לצפות בסרטון הבא:
ובכל זאת, אי-אפשר להתחמק מהעובדה שלא מעטים מבין יהודי ארצות האישׂלאם חשים מקופחים לעומת יהודי ארצות הנצרות. להבנתי נובעת הרגשה זו ממספר סיבות, שכולן נעוצות היטב במציאות. ראשית, ארצות הנצרות נהנות באופן כללי מרמה כלכלית, טכנולוגית ותרבותית גבוהה יותר. הדבר ברור מאליו, בין אם נסתכל על מעמד האשה, על מבנה הכלכלה, או על מספר הספרים היוצאים לאור מדי שנה. לא תמיד היו אלה פני הדברים. לפני 1000 שנה היה זה עולם האישׂלאם שנהנה מעליונות תרבותית וכלכלית מובהקת על עולם הנצרות, אלא שמגמה זו התהפכה בינתיים באופן מוחלט. מובן מאליו שיהודים, שהגיעו מארצות מפותחות ומשׂכילות יותר, נהנו מיתרון מובהק בעולם שכלליו מוכתבים על ידי אותן ארצות נוצריות. התסכול שנוצר בקרב תושבי ארצות האישׂלאם ויוצאיהן אינו נחלת חלקם של יהודים בלבד, וניתן לראות אותו מאדוארד סעיד ועד אוסאמה בן-לאדן.
לצד התסכול הכללי יש גם תסכול יהודי פרטי. רבים מיהודי ארצות האישׂלאם חיו חיים סבירים, אפילו טובים, עד התחזקותה של התנועה הציונית בארץ-ישׂראל. מצב הקהילות הללו, שספג מכה עם התחממות העניינים בארץ, הורע עשׂרת מונים לאחר הקמת מדינת ישׂראל ופרוץ מלחמת העצמאות. מבחינה מסויימת היה זה פועלם של יהודי ארצות הנצרות בארץ-ישׂראל, שהביא להרעת תנאי הקהילות בארצות האישׂלאם. תחושה בסיסית זו הוחמרה על ידי גורם נוסף – הסכם השילומים מגרמניא. הנס הכלכלי, שהפך את מדינת ישׂראל ממדינה לוונטינית עניה לבעלת כלכלה מפותחת למדי, הונע בכסף גרמני. כסף זה, במידה שלא זרם הישר לידי המדינה, הגיע לידיהם של יהודי ארצות הנצרות, ויצר פער גדול בינם לבין אחיהם יוצאי ארצות האישׂלאם. פער זה לא נסגר לגמרי עד היום.
אז איך ממשיכים מכאן הלאה? חלק גדול של התיקון מתרחש מעצמו. ככל שעוברות השנים מִטשטשים ההבדלים מאליהם. ג’חנון הוא כבר מזמן לא רק נחלתם של תימנים, והרוב המוחלט של בני-דורי כבר לא יטרחו לשאול מה מוצאם העדתי של השידוכים שמביאים הצאצאים הביתה. נישׂואין בין-עדתיים, שהיו נפוצים למדי מלכתחילה, הולכים ומאבדים את משמעותם. היום יש פשוט נישׂואין. לא מעט מחברותי ומחברי מתהדרים במוצא כה מרובה-עדות מלכתחילה, שכבר אין טעם לנסות ולעקוב. לכל היותר ימשיכו זללנים ואניני חיך לחפשׂ מתכונים יוצאי דופן ומרכיבים חדשים לחמין.
ועדיין, התסכול הבסיסי קיים, ואסור להתעלם ממנו. אלא שבמקום להזין בו את ”השד העדתי”, יש לתעל אותו למקום הראוי לו: מדינות ערב. זאת כיוון שהרוב המכריע של העולים החדשים מארצות האישׂלאם לא היו מהגרים סתם – הם היו פליטים שגורשו מארצותיהם ושרכושם הוחרם ונשדד. השׂיח הכללי על הסכם שלום עתידי כרוך תמיד בדיונים על ”זכות שיבה”. זכות השיבה של הפלשׂתינים לבתיהם כאן בארץ, מהם ברחו או גורשו, היא התירוץ בהם משתמשים שליטים שונים במדינות ערב שונות כדי להצדיק את כליאתם של אותם פלשׂתינים עצמם בגטאות ובמחנות פליטים זה שני דורות, ועוד היד נטויה. טוב נעשׂה אם נזכור שמול כל פליט פלשׂתיני עומד גם פליט יהודי, שמדינת ישׂראל – להבדיל ממדינות ערב – קלטה באומץ ובתנאים קשים. טוב עוד יותר אם נקדיש כולנו את המאמצים והמשאבים למחקר, לבירור ולתיאור חיי הקהילות הרבות והמגוונות של יהודי ארצות האישׂלאם, על תרבותן והישׂגיהן. כלפי חוץ, נוכל לענות על הדרישות החוזרות ונשנות לויתורים בדרישות משלנו לפצויים הוגנים על הרכוש היהודי האבוד. כלפי פנים נרוויח מהיכרות מחודשת עם תרבות עשירה, ומהתפוגגותה של שׂנאת חינם שזמנה עבר.
(מקור: וויקיפעדיע, ים המלח)
(ויקיפדיא: רספוטין).
מריץ FireStats
מטקבקים אחרונים